CORE
As you read this text, pay attention to your body:
How is it positioned?
Upright? Straight?
Leaning? Bent?
Who participates in this moment of present bodily awareness?
The core muscles. They are responsible for our posture, control our movements, and bear the weight of our body. They are the focal point from which the body is held and moves, the foundation of strength. They support the spine, they are amendable for aches and failures.
The body's core muscles are akin to the core muscles of the exhibition before you. External and internal structures seek to draw attention to the relationship between the physical and the mental. To the ability to "stand tall" in life.
Efrat Arnon-Barzilai's art examines her posture over the years. Through photography, sculpture, and installation, she explores the presence of her body in space and the tension between the two.
Efrat grew up in the light and shadow of a vow that was larger than life - a pledge of the body: In the darkness of the Holocaust, when Efrat's mother was a young girl, she vowed that if she survived, she would dedicate her life to dance. And so it was. The girl survived and grew up to become Yehudit Arnon (R.I.P), recipient of the Israel Prize for Dance.
Efrat was born into a world where the body is a life journey, demanding the discipline of the body, striving for its perfection, and constantly testing its boundaries. Yet Efrat only dared to examine her own body when she began creating art. Her core muscles, her core, and through it - her mother’s.
Efrat moves between photography and sculpture: she photographs herself, creates extensions for her body, and searches for a place for herself. She examines the body’s capabilities, its limits, its products, and its appearance, in connection with the materials around her.
She reclaims it for herself through her artistic practice, allowing it to express its inherent right to freedom. As a photographer, Efrat explores her perspective on herself while simultaneously investigating cultural influences and the social construction of the gaze on the female body in general, and on the aging body in particular.
Her photographic process is multi-layered and deceptive: some works are direct photographs, while others use photography as a mediator, a link in the chain of gazes and transformations the body undergoes.
Efrat duplicates and creates replicas of her body through photography, printing, installation, re-photographing, printing again, and so on—allowing her to stretch its scale and boundaries.
Her images express a hope that the body is all-powerful, fulfilling its potential despite being imperfect, acknowledging that it carries wounds, scratches, and scars—the marks of time, the proof of its impermanence.
Her body celebrates its vulnerability and capabilities, aspiring to be exactly as it is.
Sagit Zluf Namir
23.1.25
ליבה
בעודך קורא.ת את הטקסט שים.י לב לגופך:
איך הוא מונח?
ניצב? זקוף?
נוטה? כפוף?
מי משתתף ברגע הזה של מודעות גופנית נוכחת?
שרירי הליבה.
הם האחראים על היציבה שלנו, שולטים בתנועותינו ונושאים את משקל גופנו.
הם המוקד שממנו הגוף מוחזק ונע, הבסיס לכוח. הם התומכים בעמוד השדרה,
הם האחראים למכאובים וכשלים.
שרירי הליבה של הגוף כמוהם כשרירי הליבה של התערוכה שלפניכם. מבנים חיצוניים ופנימיים המבקשים להפנות את המבט אל מערכת היחסים שבין הפיזי למנטלי. על היכולת "לעמוד זקופה" מול החיים.
האומנות של אפרת ארנון-ברזילי בודקת את יציבתה לאורך השנים. באמצעות צילום, פיסול והצבה היא בוחנת את נוכחות גופה במרחב ואת המתח בין השניים.
אפרת גדלה לאורו ולצילו של קיום נדר שהוא סיפור גדול מהחיים, נדר של הגוף:
באפלת השואה, בהיות אימהּ של אפרת נערה, היא נדרה נדר שלפיו אם תשרוד את השואה היא תקדיש את חייה למחול. וכך היה. הנערה שרדה וגדלה להיות יהודית ארנון ז"ל, כלת פרס ישראל למחול.
אפרת נולדה לתוך עולם שבו הגוף הוא מסע חיים, מסע שבמהלכו יש למשמע את הגוף, לשאוף לשלמותו ולבחון תדיר את גבולותיו, אולם רק משהחלה לעסוק באמנות, העזה אפרת להתבונן בגופה שלה. בשרירי הליבה שלה, בליבה שלה, ודרכו – בזה של אימהּ.
אפרת נעה בין צילום לפיסול: היא מצלמת את עצמה, יוצרת לגופה הרחבות ומחפשת לעצמה מקום. היא בוחנת את יכולות הגוף, גבולותיו, תוצריו ומראהו, מתוך חיבור לעולם החומרים שסביבה. היא מנכסת אותו לעצמה מחדש באמצעות מעשה האומנות, כדי לאפשר לו לבטא את זכותו החוקית מלידה — להיות חופשי.
כצלמת אפרת חוקרת את נקודת המבט שלה כלפי עצמה, ובמקביל בוחנת את השפעות התרבות והבניית המבט על הגוף הנשי ככלל ועל זה הבוגר בפרט.
המהלך הצילומי הוא רב־שלבי ומתעתע: חלק מהעבודות הן צילום ישיר, וחלק מהעבודות משתמשות בצילום כמתווך, כחוליה בשרשרת המבטים והטרנספורמציות שאותן עובר הגוף: אפרת משכפלת ומייצרת העתקים לגופה באמצעות צילום, הדפסה, הצבה, צילום מחדש, הדפסה וחוזר חלילה — מה שמאפשר לה למתוח את קנה המידה שלו ואת גבולותיו.
בדימויים גלום ביטוי לתקווה שהגוף כל־יכול, מגשים את הפוטנציאל שבו, למרות שאינו מושלם, בידיעה שהוא מכיל את הפצעים, את השריטות ואת הצלקות — את סימני הזמן, את ההוכחה שאינו נצחי.
שגית זלוף נמיר
23.1.25